עיתון נקודה

איך הפכה עפרה לבית גידול של עיתונאים ואנשי תקשורת? נקודה

השנה היא שנת 1976 תשל"ו ולעפרה מצטרפת משפחת הראל. ישראל הראל, אב המשפחה, הוא עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות". איכותה של התקשורת הלאומית, תרצו "הימנית", באותה תקופה לא ענתה על הציפיות של הציבור הלאומי הגדול, במיוחד זה הדתי לאומי. גם רמת העיתונים המפלגתיים דאז, דוגמת "דבר" (מפא"י), "על המשמר" (מפ"ם) ו"למרחב" (אחדות העבודה) עלתה ללא שיעור על רמת "הצופה" - בטאון המפד"ל. 

לצד בטאוני המפלגות התקיימו גם בטאוני התנועות הקיבוציות, שרמתם עלתה על זה של בטאוני המפלגות. ישראל קרא בהם בעודו תושב פתח תקוה, וקבע לעצמו שגם לתנועת ההתיישבות של גוש אמונים יהיה בטאון, ורמתו לא תהיה פחותה מזו של בטאוני הקיבוצים. ואם יתקבצו האנשים הנכונים, אף יעלה עליהם. בעודו הוגה זאת, קיבל עליו את "דין התנועה", עזב את "ידיעות אחרונות", והחל להקים את מועצת יש"ע. אחד היעדים היה: בטאון למפעל החדש. ערב אחד, בזמן שמירה משותפת עם חגי סגל, ישראל סיפר לו על החזון, ושאל אם ירצה להצטרף. במקביל פנה לורדה רוזן, לאחר ששמע שהיא סיימה לימודי תקשורת. ככה במשך מספר שנים ליקט עוד ועוד אנשים שראה בהם פוטנציאל כתיבה. יום אחד נפלה לידיו חוברת "זרעים". בעמוד האחרון היה מדור הומור מאת אחד בשם אורי אורבך. לאחר בירור נמצא שהאורי אורבך הזה לומד בישיבת ההסדר בקריית שמונה. ישראל כתב לו, סיפר על העיתון והציע לו להצטרף. אורי הסכים, וקיבל על עצמו להכין מספר כתבות לדוגמא. הן מצאו חן ואז הוצב לו תנאי: מגורים בעפרה, כי הרי כל בטאוני תנועות ההתיישבות שכנו בהתיישבות והכותבים בהם היו אנשי ההתיישבות העובדת. התנאי התקבל.

הגיליון הראשון של 'נקודה' ראה אור בח' בטבת תש"ם. 3 חודשים בדיוק אחרי שישראל ייסד את מועצת יש"ע. נקודה התחיל כבטאון של מועצת יש"ע, אבל מהר מאוד היה לכתב-עת ארצי למנויים. אפילו לספריית הרווארד בארה"ב היה מנוי לנקודה. היה חשוב להם בפקולטה לדתות לדעת מה כותבים בעיתון החדש של גוש אמונים והאינטליגנציה הלאומית והדתית שראתה בו את בטאונה. מערכת נקודה הייתה ממוקמת במבנה התעשייה (איפה שהסטודיו-בר כיום), אולם הפובליציסטים הבולטים - דוגמת אליקים העצני, אליעזר שביד ואחרים היו פזורים בכל רחבי הארץ. לא מעט אנשי עפרה עסקו בעיתון, לא רק כעיתונאים, אלה במגוון רחב של תפקידים מנהליים. זאת הייתה תקופה אחרת, לא היה אימייל וגם לא פקס, בשביל שמאמר יגיע למשרדי עיתון נקודה היו צריכים לשלוח אותו בדואר, לפעמים אם המאמר הגיע ברגע האחרון, הכותב היה שולח אותו במונית וישראל או חגי היו נוסעים לירושלים ואוספים אותו משם. בשביל לחסוך בעלויות, כל כתב היה גם צריך לגייס מודעות. וכשהעיתון היה יוצא לאור היו נוסעים כל העובדים לדפוס בירושלים ומכניסים למעטפות ואז ישראל היה נוסע עם כל המעטפות לסניף הדואר המרכזי בירושלים ושולח את העיתון למנויים. לפעמים גם הנוער ביישוב היה עוזר עם המעטפות. נקודה הייתה מערכת העיתונות הראשונה בארץ עם מחשב. העיתונאים באותם ימים תקתקו את הכתבות במכונת כתיבה. בשביל לערוך השתמשו בטיפקס, במספריים ונייר דבק שקוף כדי לתקן את הכתבות לדפוס וכאשר היו יותר מידי חיתוכים והדבקות, לא נשארה ברירה, אלא להעתיק הכל מחדש. ובאשר לתמונות המופיעות בעיתון, ישראל לימד את חגי סגל צילום ואז חגי למד פיתוח, בשביל שלא יצטרכו לחכות כמה ימים עד שחנות חיצונית תדפיס את התמונות, הוקמה מעבדת פיתוח בעפרה צמוד למערכת העיתון. התמונות והטקסטים היו מגיעים בנפרד ואז בדפוס היו מחברים ביניהם. 

מאז כשמסתכלים בעפרה סביב, כבר אי אפשר להגיד ש"בימין אין עיתונאים" - עפרה הפכה לבית ייצור לטובים והמצליחים בעיתונאי המדינה, ולא רק אלה של המחנה הלאומי.