הקמת עפרה

הקמת עפרה - אבל איך הכל התחיל?

יום ראשון ט' באייר תשל"ה, השעה 16:00 בצהריים, השעה שקבענו מראש כשעת המפגש בכניסה למחנה הירדני הנטוש, אותו המחנה שנעבור בו את הלילה ונקווה שאף אחד לא יפנה אותנו מפה. אבל רגע, בשביל להגיע לנקודת הזמן הזאת בסיפור הקמתה של עפרה, צריך ללכת כחצי שנה אחורה. אז התרחשו במקביל שני אירועים חשובים. 

בקיץ 1974 תשל"ד העביר חנן פורת עוד סיור מסוג הסיורים שנהג להעביר באזור הר בעל חצור, לאנשים שיכולים להשפיע על המדינה. בסיור הנוכחי השתתפו ישראל ליברטובסקי שהיה מנהל מספנות ישראל ורחל ינאית בן צבי, אשת הנשיא השני של מדינת ישראל. רחל הציעה להקים קבוצת עבודה, שתעבוד בהר, ובדרך זו תשיג דריסת רגל במקום. חנן סיפר ליהודה עציון שכבר ניסה בכמה דרכים להשיג את אותה דריסת רגל. באותם הימים החל הקבלן זלמן בראשי בהקמת המחנה הצבאי בהר בעל חצור. הלכנו יוסי אינדור, יהודה ועוד כמה חברים לקבלן וביקשנו להקים את הגדר. הוא בתגובה צחק עלינו ואמר שיש לנו ידיים לבנות, לא ידיים של פועלים. אנחנו בתגובה אמרנו לו שינסה אותנו, שייתן לנו חלק מהעבודה ואם לא נעמד בזמנים הוא יכול לפטר אותנו. אחרי דין ודברים הצלחנו לקבל את עבודת גידור הבסיס. מיד אחרי ראש השנה התחלנו בעבודה. זאת הייתה עבודה פיזית קשה מאוד. עבודה שכללה חפירת בורות שהיינו צריכים למלא בבטון, שיחזיק את העמודים מספיק חזק בשביל שנוכל למתוח עליהם את הגדר. לא היו לנו מספיק עובדים, בדרך כלל סביב ארבעה אנשים, לפעמים גם פחות. בכל יום אחרי שסיימנו את העבודה, חזרנו לירושלים בעזרת הג'יפ שרכש עבור גוש אמונים בחור בשם מנחם אנסבכר. אותו מנחם בנקודת הזמן הזאת עשה בכלל הכנות לעליית גרעין מעלה אדומים. אבל הג'יפ התגלגל אלינו, לפלוגת העבודה שמקימה את הגדר. למדנו להשתמש בו לעוד מטרות, לפעמים כאמבטיה של הבטון. המפקחים של משרד הביטחון לא עשו לנו חיים קלים ולפעמים כעסו שקו הגדר לא בסדר ופירקו קטעים שלמים של עבודה. ככל שהעבודה בשטח התקדמה, למדנו להכיר את הסביבה ואת אנשי הצבא שהיו עוברים מידי פעם. אחד מהם היה מושל רמאללה, קצין בצה"ל בדרגת סגן אלוף בשם פלדמן. הוא הכיר אותנו ואנחנו אותו. ייחלנו שהוא יתרגל לנוכחות שלנו ואולי ככה נצליח להקים פה משהו מעבר לגדר. 

במקביל באותם ימים, בבית משפחת ולרשטיין במרכז שפירא, דפיקה בדלת. לבית של פנחס ואסתר, שני מורים צעירים, נכנס חנן פורת עם שני מלווים. בלי שום היכרות מוקדמת הוא סיפר לפנחס שמנסים להקים גרעין חדש בשם גרעין שילה. "הגרעין קצת חלש כרגע אבל החלטנו שאתה תרכז אותו". פנחס המופתע אפילו לא שאל למה אני? הוא לא הבין מה הם רוצים ממנו. חנן המשיך וסיפר שהגרעין מתכנס ביום חמישי בבי"כ בנחלים, ושלא ידאג, הוא ייבחר בצורה דמוקרטית. פנחס עדיין מופתע אבל כמובן מגיע לאותו כינוס ואיתו מגיעים חברים מוכרים - שמואל אופן, חגי ברוכי ודן תור. כי הוא התבייש לבוא לבד. הוא הרגיש זר ולא הבין למה דווקא הוא. התחלנו להרים את הגרעין ולקיים הרבה אירועים במשך חצי שנה. אחרי חצי שנה החלטנו שהגיע הזמן לעלות על הקרקע. 

בפלוגת העבודה על ההר המשכנו לעבוד קשה, בחוסר כוח אדם ובהתקדמות איטית מידי. בשלב הזה היו לנו שתי אופציות - או להרים ידיים והכל היה הולך לטמיון או ללכת צעד קדימה, צעד שהיה נראה תקדימי ומשוגע אבל שווה את הניסיון! ביום העבודה אחרי יום העצמאות עלינו להר ועבדנו שם כרגיל. בסוף יום העבודה ירדנו למחנה הירדני שכבר הכרנו ופגשנו שם את החבר'ה של גרעין שילה. למה דווקא עכשיו בט' באייר? באותה תקופה היו כמה מבצעי התנחלות שנכשלו. ואנחנו לא רצינו שזה ייחשב מבצע התנחלות קלאסי כשהילדים בחופשה, כמו שהיה עד עכשיו. אז אמרנו שנעשה את זה ביום ראשון מיד אחרי יום העצמאות. שלא יגידו שזה חול המועד פסח ושאנחנו עושים צעדות. סיכמנו שבשעה ארבע אחר הצהריים נפגשים ליד המחנה הירדני. הבאנו ציוד, קצת ניילונים לכסות את החלונות והדלתות, אוכל, נשק ושני גנרטורים (שלמען האמת רק אחד עבד). הממשל הצבאי של צה"ל ששלט פה לקח שומר שישמור שאף אחד לא ייכנס למחנה הנטוש. אנחנו קראנו לו השיח'. בתוך בית השיח' (כיום בי"כ המייסדים) היה לו עדר עיזים וחמור. ידענו בוודאות שברגע שנכנס למחנה הוא ירוץ להגיד לממשל. כמובן שאין לו טלפון או רכב אבל יש לו חמור. אז לקחנו בחשבון את הזמן שעומד לרשותנו מהרגע שהוא יוצא מהמחנה הירדני עד שהוא מגיע לרמאללה ביחד עם החמור. מרחק של 7 קילומטרים שחישבנו שייקח לו שעה. ועד שהצבא יגיעו בחזרה עם הג'יפים שלהם ייקח עוד בערך עשר דקות. וזה הזמן שיש לנו להתארגן במחנה. הקמנו מיד מטבח והבנות התחילו להכין את ארוחת הערב (שלא ישכחו פה לעולם - מרק ירקות חריף ומלוח ביחד. ויש האומרים שהגזימו והסיפור נופח, ורק נשפך יותר מידי פלפל שחור). בזמן הזה היינו פה כעשרים גברים ונשים. הצבא הגיע עם המושל סגן אלוף פלדמן שאמר לנו: "הבנו אתכם, אתם מנסים להקים יישוב". זה היה אחרי כמה ניסיונות של גרעין אלון מורה שלא צלחו. הוא אמר לנו שעשינו את שלנו ועכשיו שנעוף מכאן. אז אמרנו לו בתגובה: "רבנו המושל פלדמן, הפעם זה סיפור שונה, יש לנו אישור!". המושל לא הבין מאיפה אישור, הוא בכלל זה שאמור לתת את האישור. באותה שעה בדיוק חנן פורת היה בלשכתו של פרס בקריה בת"א וניסה לתת גיבוי פוליטי משם. הוא התחיל את השיח עם פרס עוד לפני 16:00 ולפני הדיווחים שעלו מתיישבים לקרקע. חנן הזכיר לפרס שהיו כמה ניסיונות לעלות לשטח בשומרון וזה נגמר בצורה אלימה. וביקש שיביא מוצא - פרס ידע שאם יסכים אנחנו נחגוג ונגיד: "ניצחנו את הממשלה", אז חנן הרגיע אותו ואמר שזה לא יהיה ככה. נעלה בשקט וזה יהיה מחנה עובדים, אנשים ימשיכו לעבוד על ההר ופשוט יישארו ללון במחנה ולא יחזרו לירושלים כל יום. הקב"ה שלח לפרס אנרגיות חיוביות ופרס הסכים! במקביל לשיחה הזאת פנחס ויהודה אמרו למושל פלדמן שיש אישור ושאם הוא ייקח אותם איתו ללשכה הוא ישמע את זה בטלפון. הם נכנסו לג'יפ ונסעו לרמאללה, התקשרו מהטלפון הצבאי והצליחו להעלות את חנן שנתן להם לדבר עם פרס. פרס אמר למושל ארבע מילים: "אל תעזרו להם ואל תפריעו להם". בזכות ארבע המילים האלו קמה עפרה. הלילה הראשון בעפרה היה קר, חלקנו ישנו ברכבים וחלקנו סידרנו אוהלים. ולאט לאט בימים שלאחר מכן התחלנו לשפץ, לסגור את החלונות עם הניילונים. אח"כ התחלנו לייצר למבנים דלתות וחלונות. ואת השבת הראשונה אנחנו לא יכולים לשכוח! פתאום הגיעו לפה המון אנשים, נשים וילדים! למקום נכנסו חיים. הגיעו תרומות של אוכל וארגנו הכל במבנה של ה-ע', שם גם אכלנו. סידרנו את השולחנות שהיו בכלל קרשים מאולתרים, אבל פתאום קלטנו שלא דאגנו למפות. איך אפשר לקיים סעודת שבת בלי מפה לבנה על השולחן? ואז הגיעה אסתרק'ה ולרשטיין, לקחה את הסדינים שהיא הביאה, קרעה 2 סדינים והנה נהיו לנו 4 מפות! בשבתות שבאו לאחר מכן הגיעו לפה בין עשרות למאות אנשים. מחנה העבודה הפך ליישוב והזמן עבר והנה, ממש השבוע אנחנו חוגגים יובל מהרגע המדהים הזה, מהרגע שלא עזרו לנו ולא הפריעו. ומה שנשאר לנו זה לאחל ולייחל לעוד חמישים שנים טובות ומוצלחות.